היום שבו גיליתי שמחשבה באמת מייצרת מציאות.

כשהתגייסתי לצבא, התפקיד שלי היה מאוד משעמם ולא מאתגר. (בלשון המעטה).

אז, כשעוד לא לגמרי הכרתי את עצמי וידעתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי,

חשבתי שלא לעשות כלום בצבא זה עדיף מאשר לעשות מלא דברים.

כמה שאני טעיתי...

אני חושבת שאחד הדברים היותר נוראיים שיכולים לקרות לבן אדם- זה שעמום.

בלי אתגר, בלי עבודה, המוח מתנוון, ואתה מרגיש שאתה מבזבז את החיים שלך, והזמן....... לא זז.

ככה זה היה עבורי לבוא לצבא, כל יום, מ9 בבוקר עד 5 אחר הצהריים ופשוט לבהות בקירות.

פעם בשבוע המפקד שלי היה נותן לי מסמך להדפיס, אבל חוץ מזה- כלום.

זה היה התפקיד שלי. (ב-א-מ-ת)!

איפה ששירתי היה הבסיס השני שלי.

אחרי שבראשון לא רק שלא עשיתי כלום, אלא גם הייתי החיילת היחידה במחלקה.

וסבלתי.

בבסיס החדש היו לי 3-4 חברים, אבל חוץ מזה.. לא באמת מצאתי את מקומי חברתית.

הייתי קמה כל בוקר עם מועקה בלב, מייחלת לאיזה מחלה שתבוא ותשאיר אותי בבית.

הכנסתי את עצמי לדיכאון.

הדבר היחיד שהחזיק אותי שפויה בבסיס, היה עמית.

עמית שירת איתי בבסיס וככל שעבר הזמן, הפך להיות לידיד הכי טוב שלי, וגם במקרה (או שלא) היה שכן שלי.

מהבוקר ועד שהיינו צריכים ללכת, הייתי במשרד שלו, והוא בשלי.

הוא הגיע ברכב לבסיס בכל יום, ואני הייתי נוסעת איתו הלוך וחזור.

(רבע שעה נסיעה ברכב לעומת שעתיים וחצי שעות ב3 אוטובוסים. ).

אבל.... עמית היה אמור להשתחרר 8 חודשים לפניי.

אני לא זוכרת כמה פעמים אמרתי לו את המשפט "אתה תראה, אני לא אהיה יום אחד בלעדייך בבסיס",

אני רק זוכרת שאמרתי את זה הרבה.

גם מידי פעם הייתי זורקת " לא איכפת לי איך זה יקרה, זה יקרה". 

בתקופה הזו, ניסיתי ללכת לקב"ן כדי להשתחרר מהצבא.

זה לא הצליח לי.

וכל הזמן הזה, ייחלתי שמשהו יקרה לי כדי שאני אוכל להישאר בבית.

בערך חודשיים לפני שעמית השתחרר, התחיל לכאוב לי הגב.

איך שמחתי!

ביקשתי, וייחלתי שהמצב יחמיר.

ואכן זה מה שקרה- זז לי דיסק בגב. 

באותו היום שבו נכנסתי לר"מ 2 (אשפוז יום)! היה היום שבו עמית יצא לחופשת השחרור שלו. 

אותו היום ב-ד-י-ו-ק!
ובאמת, לא הייתי יום אחד בלי עמית בבסיס. 

באותה התקופה, לא  הכרתי את כל נושא ההתפתחות האישית, תודעה, וכל עולם "מחשבה יוצרת מציאות".

באותה התקופה, חשבתי שאני קוסמת, שיש לי כוחות על.

זה היה יותר מידי מדויק מכדי שזה יהיה "צירוף מקרים".

והבנתי, שאם אני באמת רוצה משהו (אבל באמת) אני יכולה לגרום לזה להתגשם! 

אז נכון, הסיפור הזה הוא דווקא סיפור על סיטואציה לא נעימה. אולי אפילו שלילית. 
אבל אילו זה לא היה קורה לי, לא הייתי נמצאת איפה שאני היום. 

דווקא מסיטואציה, שהייתה עבורי מאוד קשה בזמנו, למדתי 2 דברים חזקים מאוד על החיים. 

ואותם הייתי רוצה לשתף אתכם: 

הראשון: בשביל שמשהו שאתם רוצים, באמת יתגשם, צריך שכל הנקודות יתקיימו ביחד! 

•       לבקש את זה בקול רם.
•       להגיד בקול רם- שאתם לא יודעים איך זה יקרה, ולא אכפת לכם איך זה יקרה, זה פשוט יקרה!.
•        לדעת שזה יקרה.
•        לעשות פעולות שתומכות במטרה, ועוזרות ל"קסם" לעבוד. 
•        לא לנסות ולהבין איך הדבר הזה הולך להתגשם. 

השני: אין דבר יותר נורא מלהיות משועמם מהחיים שלך.

באותה התקופה, הרגשתי כל כך חסרת אונים אל מול העובדה שאין לי שליטה על מה שקורה.
אין בצבא בחירה.
אני לא יכולה לעשות מה שבא לי. 

אני לא אשכח את הסיטואציה.
עמדתי בבסיס, ליד המשרד שלי, ונדרתי נדר.
נשבעתי לעצמי, שאם באזרחות, אני ארגיש שאני סובלת כמו עכשיו, יש לי אפשרות לקום וללכת.
באזרחות יש לי תמיד אפשרות בחירה.

אז תזכרו שיש לכם שליטה על מה קורה בחיים שלכם.
ואם אתם נמצאים במקום שלא טוב לכם, שהכנסתם את עצמכם למקום שאתם סובלים בו,
אתם יכולים לעזוב. 
אתם יכולים לפעול אחרת. 
אתם לא צריכים לקבל אישור מאף אחד!  

שלכם, 

עתליה :)