כשהייתי קטנה, הייתה לי כלבה שאהבתי מאוד. עד כדי כך אהבתי אותה, שבכל פעם שהיא הייתה לידי חיבקתי אותה חזק חזק חזק, היא הייתה כזוווו חמודה.
לאט לאט, שמתי לב שהיא מתרחקת ממני. בכל פעם שניסיתי להתקרב לחבק אותה – היא ברחה ממני. בכל פעם שקראתי לה, היא לא הגיעה. ולא הבנתי למה... וזה ממש העליב אותי.
להורים שלי, שלא התייחסו אליה כמו שאני התייחסתי, היא תמיד הקשיבה. היא תמיד קשקשה בזנב לידם. והם, אף פעם לא חיבקו אותה או אהבו אותה כמוני.
זה בלבל אותי.
כמה שנים עברו מאז (הרבה שנים, וואו, פתאום המשפט "20 שנה עברו" תקף אליי, אני מזדקנת, טוב לא רלוונטי לפוסט, סליחה), ופתאום הבנתי. הבנתי למה היא ברחה ממני.
הבנתי שלא באמת אהבתי אותה. לא אהבה אמיתית.
התנהגתי באנוכיות וקראתי לזה אהבה.
הבנתי, שזה שחיבקתי אותה חזק חזק חזק, היה לה לא נעים. זה חנק אותה.
ואז...התחלתי לחשוב שזה תקף גם על מערכות יחסים בין אנשים, וכמה עיוותים יש בדרך שבה אנחנו מפרשים אהבה.
למשל, התחלתי לחשוב על ההתניות שאנחנו שמים לאנשים, בשביל שהם יוכיחו שהם באמת אוהבים אותנו. כמו כמה פעמים אנחנו מתקשרים או נפגשים איתם = עד כמה אנחנו אוהבים אותם.
או שבגלל שאנחנו באמת באמת אוהבים אותם, אז זה בסדר להחליט עבורם מה הם צריכים לעשות, כי אנחנו יודעים מה ייעשה להם טוב.
או שפשוט נעלב מהם, שהם לא מראים לנו אהבה באותה הדרך שאנחנו מראים אותה. בדרך שאנחנו רוצים לקבל אותה. שהדרך שלהם לא מספיק טובה עבורנו.
ושלא תבינו לא נכון, יש לי שיעור גדול באהבה, ועוד הרבה מה ללמוד עליה (הרבה מאוד!) – אבל יש משהו אחד שאני יודעת בוודאות. אהבה אמיתית זה לאהוב את הבן אדם השני כפי שהוא, ולתת לו את החופש להיות הוא במלוא עצמתו.
כאשר אושר של בן אדם תלוי בבן אדם אחר – זו לא אהבה, זו תלות.
כאשר הדאגה וההגנה לבן אדם הופכת להיות חניקה - זו לא אהבה, זו אנוכיות.
כאשר יש לנו טענות לגבי הדרך שבה בן אדם מתנהג או מראה אהבה – זו לא אהבה, זה שליטה.
או במילים אחרות – פחד.
פחד שמתחפש לאהבה.
פחד מלהרגיש את מה שזה יכול להציף בנו.
פחד מלאבד את הבן אדם, ולהרגיש אובדן. פחד שאותו בן אדם יעזוב אותנו ושנרגיש בדידות. פחד שהבן אדם השני לא באמת אוהב אותנו ונרגיש דחייה. פחד שאותו בן אדם יבגוד בנו, ונרגיש חסרי ערך.
פחד פחד פחד.
ומה אנחנו עושים במקרים האלו? (במקום חס וחלילה להיכנס פנימה ולהתעמת עם הרגשות שלנו), מפילים את האשמה והאחריות על הבן אדם שאנו מתיימרים לאהוב- ושוב קוראים לזה אהבה.
מטורף.
לאט לאט, שמתי לב שהיא מתרחקת ממני. בכל פעם שניסיתי להתקרב לחבק אותה – היא ברחה ממני. בכל פעם שקראתי לה, היא לא הגיעה. ולא הבנתי למה... וזה ממש העליב אותי.
להורים שלי, שלא התייחסו אליה כמו שאני התייחסתי, היא תמיד הקשיבה. היא תמיד קשקשה בזנב לידם. והם, אף פעם לא חיבקו אותה או אהבו אותה כמוני.
זה בלבל אותי.
כמה שנים עברו מאז (הרבה שנים, וואו, פתאום המשפט "20 שנה עברו" תקף אליי, אני מזדקנת, טוב לא רלוונטי לפוסט, סליחה), ופתאום הבנתי. הבנתי למה היא ברחה ממני.
הבנתי שלא באמת אהבתי אותה. לא אהבה אמיתית.
התנהגתי באנוכיות וקראתי לזה אהבה.
הבנתי, שזה שחיבקתי אותה חזק חזק חזק, היה לה לא נעים. זה חנק אותה.
ואז...התחלתי לחשוב שזה תקף גם על מערכות יחסים בין אנשים, וכמה עיוותים יש בדרך שבה אנחנו מפרשים אהבה.
למשל, התחלתי לחשוב על ההתניות שאנחנו שמים לאנשים, בשביל שהם יוכיחו שהם באמת אוהבים אותנו. כמו כמה פעמים אנחנו מתקשרים או נפגשים איתם = עד כמה אנחנו אוהבים אותם.
או שבגלל שאנחנו באמת באמת אוהבים אותם, אז זה בסדר להחליט עבורם מה הם צריכים לעשות, כי אנחנו יודעים מה ייעשה להם טוב.
או שפשוט נעלב מהם, שהם לא מראים לנו אהבה באותה הדרך שאנחנו מראים אותה. בדרך שאנחנו רוצים לקבל אותה. שהדרך שלהם לא מספיק טובה עבורנו.
ושלא תבינו לא נכון, יש לי שיעור גדול באהבה, ועוד הרבה מה ללמוד עליה (הרבה מאוד!) – אבל יש משהו אחד שאני יודעת בוודאות. אהבה אמיתית זה לאהוב את הבן אדם השני כפי שהוא, ולתת לו את החופש להיות הוא במלוא עצמתו.
כאשר אושר של בן אדם תלוי בבן אדם אחר – זו לא אהבה, זו תלות.
כאשר הדאגה וההגנה לבן אדם הופכת להיות חניקה - זו לא אהבה, זו אנוכיות.
כאשר יש לנו טענות לגבי הדרך שבה בן אדם מתנהג או מראה אהבה – זו לא אהבה, זה שליטה.
או במילים אחרות – פחד.
פחד שמתחפש לאהבה.
פחד מלהרגיש את מה שזה יכול להציף בנו.
פחד מלאבד את הבן אדם, ולהרגיש אובדן. פחד שאותו בן אדם יעזוב אותנו ושנרגיש בדידות. פחד שהבן אדם השני לא באמת אוהב אותנו ונרגיש דחייה. פחד שאותו בן אדם יבגוד בנו, ונרגיש חסרי ערך.
פחד פחד פחד.
ומה אנחנו עושים במקרים האלו? (במקום חס וחלילה להיכנס פנימה ולהתעמת עם הרגשות שלנו), מפילים את האשמה והאחריות על הבן אדם שאנו מתיימרים לאהוב- ושוב קוראים לזה אהבה.
מטורף.
